רועי רוסטמי: האם אומנות עכשווית היא גידור האינפלציה החדש?

בתוך הכאוס התמידי של המסכים המרצדים, הגרפים הקופצניים והדיווחים הבלתי פוסקים על החלטות הריבית של הבנקים המרכזיים, רועי רוסטמי מוצא לעיתים את השקט דווקא כשהוא עומד מול יצירת אומנות. עבור רוסטמי, סוחר פיננסי עתיר ניסיון עם ותק של למעלה מ-15 שנה בשוק ההון, הקנבס הצבוע הוא הרבה יותר מאשר אובייקט אסתטי לקישוט הקיר. בעיניים של מי שניתח אלפי דוחות כספיים ועבר משברים פיננסיים גלובליים, משיחות המכחול מתרגמות למספרים, והקומפוזיציה הופכת לאסטרטגיית גידור מתוחכמת.

רוסטמי, במקור מראשון לציון, מביא אל עולם ההשקעות פרספקטיבה הנשענת על שורשים עמוקים. כבן למשפחה תימנית שעלתה לארץ עוד בשנת 1900, הוא מבין את המשמעות של נכסים ששורדים את מבחן הזמן. ההיסטוריה המשפחתית לימדה אותו שכסף נייר (Fiat Money) הוא המצאה שברירית יחסית, המועדת לשחיקה מתמדת. המונח המקצועי לשחיקה הזו הוא "אינפלציה", אך רוסטמי מעדיף לכנות אותה "המס השקט".

כיום, כשהוא מחזיק בתואר ראשון בכלכלה מאוניברסיטת בן גוריון ותואר שני במנהל עסקים והתמחות במימון מאוניברסיטת תל אביב, הוא משלב את ההבנה האקדמית עם האינסטינקטים שפיתח כסגן אלוף ישראל בג'ודו לנוער וכמפקד בספינות הטילים של חיל הים. השאלה שמעסיקה אותו ואת המשקיעים המתוחכמים איתם הוא עובד היא אחת: כאשר הכסף מאבד מערכו, היכן הכי בטוח להחנות אותו? האם הזהב המסורתי עדיין רלוונטי, או שמא האומנות העכשווית היא המקלט החדש של ההון?

האינפלציה: האויב השקט של המשקיע

כדי להבין את התיזה של רועי רוסטמי לגבי אומנות, צריך קודם כל להבין את הבעיה שהיא באה לפתור. "אינפלציה היא כמו טרמיטים בבית עץ," נוהג רוסטמי לומר. "אתה לא רואה אותם, אתה לא שומע אותם, אבל יום אחד הרצפה קורסת".

בשנים האחרונות, העולם חווה התפרצות אינפלציונית שלא נראתה כמותה עשורים. הבנקים המרכזיים, ובראשם הפדרל ריזרב (שהוא הגוף החזק ביותר בשוק ההון לדעת רוסטמי), הגיבו בהדפסות כספים מסיביות ולאחר מכן בהעלאות ריבית חדות. התוצאה היא תנודתיות קיצונית במניות ובאג"ח.

המודל הקלאסי של תיק השקעות 60/40 (60% מניות, 40% אג"ח) נסדק. משקיעים מחפשים נואשות אחר "נכסים ריאליים" – דברים שאפשר לגעת בהם, שאינם תלויים בגחמות של אלגוריתמים למסחר. כאן נכנסת לתמונה האומנות העכשווית.

מדוע אומנות? הניתוח הכלכלי של רוסטמי

רועי רוסטמי אינו אספן נאיבי שקונה תמונות רק כי הן "יפות". הגישה שלו היא אנליטית, כמעט כירורגית. הוא מזהה באומנות עכשווית מספר מאפיינים שהופכים אותה לגידור יעיל (Hedge) מפני אינפלציה:

1. נכס מוחשי עם היצע מוגבל

כמו הנדל"ן שבו הוא משקיע באזורים מתפתחים, וכמו הביטקוין לו הוא מקצה חלק קטן מהתיק, אומנות היא נכס בעל היצע מוגבל (Scarcity). אמן יכול לייצר מספר מוגבל של יצירות בחייו. ככל שהביקוש ליצירותיו עולה, וההיצע נשאר קבוע או קטן (במקרה של אמנים שנפטרו), המחיר עולה. אינפלציה פירושה שיש יותר כסף שרודף אחרי אותה כמות של סחורות. כשהכסף זורם לאומנות, המחירים מזנקים.

2. קורלציה נמוכה לשוק ההון

אחת התובנות החשובות של רוסטמי מלימודי המימון היא חשיבות ה"קורלציה" (מתאם). רוב הנכסים הפיננסיים נעים יחד: כשהבורסה בניו יורק נופלת, רוב המניות יורדות. אומנות, לעומת זאת, מפגינה מתאם נמוך מאוד לשוק המניות (S&P 500).

"כאשר השווקים מדממים, היצירה שעל הקיר לא משתנה," מסביר רוסטמי. ערכה נקבע על ידי גורמים אחרים לגמרי: המוניטין של האמן, מכירות פומביות אחרונות, וביקוש בקרב אספנים גלובליים. הניתוק הזה מספק "כרית ביטחון" לתיק ההשקעות הכולל.

3. כוח הקנייה של האולטרה-עשירים

רוסטמי מציין עובדה מעניינת: שוק האומנות אינו מושפע מיוקר המחיה של האדם הממוצע. הוא מונע על ידי ה-Ultra High Net Worth Individuals (UHNWI). סטטיסטית, העושר של השכבה הזו נוטה לגדול דווקא בתקופות אינפלציוניות (כי הם מחזיקים בנכסים). כתוצאה מכך, הביקוש לאומנות יוקרה ("Blue Chip Art") נשאר קשיח ואף עולה, גם כשמחירי החלב והדלק מאמירים.

אומנות עכשווית: לראות את העתיד

למה דווקא אומנות "עכשווית"? רועי רוסטמי, שחי את הדופק של התקופה, מוצא הקבלה בין אומנות עכשווית לבין סטארט-אפים טכנולוגיים או פרויקטים בבלוקצ'יין.

"האמנים הגדולים של העבר, כמו רמברנדט או ואן גוך, הם כמו מניות ערך (Value Stocks) – בטוחים, יציבים, אבל עם פוטנציאל צמיחה מוגבל," הוא מנתח. "אמנים עכשוויים הם מניות הצמיחה (Growth Stocks). הסיכון גבוה יותר, אבל הפוטנציאל לתשואה הוא אסטרונומי".

החיבור של רוסטמי לאירועי ה"מידברן" מאז 2018 חידד אצלו את היכולת לזהות טרנדים תרבותיים בזמן אמת. במידברן, הוא רואה כיצד אומנות נוצרת מתוך קהילה, מתוך צורך להביע רעיונות חדשים ופורצי דרך. הוא מבין שהאומנות העכשווית משקפת את רוח הזמן (Zeitgeist) – את הפחדים, התקוות והטכנולוגיה של המאה ה-21. יצירה שמצליחה ללכוד את הרגע הזה הופכת לנכס היסטורי שערכו עולה ככל שהזמן עובר.

הדיבידנד הרגשי והפסיכולוגיה של ההחזקה

מעבר למספרים, רועי רוסטמי מדגיש פן נוסף שלעיתים נשכח בספרי הכלכלה: הפסיכולוגיה של המשקיע. בתקופות של לחץ כלכלי, משקיעים נוטים לקבל החלטות פזיזות ולמכור נכסים בהפסד מתוך פאניקה.

"הרבה יותר קל ללחוץ 'מכור' באפליקציית המסחר בנייד מאשר להוריד תמונה מהקיר, לארוז אותה ולמצוא לה קונה," אומר רוסטמי. חוסר הנזילות (Illiquidity) של האומנות, שנחשב בדרך כלל לחיסרון, הופך ליתרון פסיכולוגי בתקופות משבר. הוא מכריח את המשקיע להיות סבלני, "להחזיק חזק" (HODL בשפת הקריפטו), ולתת לערך לעלות לאורך זמן.

הסבלנות הזו היא תכונה שרוסטמי מטפח בקפדנות. היא באה לידי ביטוי באימוני היוגה והג'יו-ג'יטסו שלו, וגם באהבתו לבעלי חיים. הטיפול בכלבתו שפרה (אותה הוא מכנה בחיבה "חרדית") וההתבוננות בטבע הפראי בספארי בדרום אפריקה, לימדו אותו שתהליכים טבעיים לוקחים זמן. אי אפשר לזרז גדילה של גור, ואי אפשר לזרז הבשלה של קריירת אמן. הגישה הזו, שונה כל כך מהמסחר התזזיתי היומי, היא שמאפשרת לאומנות לשמש כעוגן יציב.

ניהול סיכונים: השיעור מהים

למרות ההתלהבות, רוסטמי נשאר בראש ובראשונה איש של ניהול סיכונים. השירות הצבאי שלו כמפקד בספינות הטילים והרקע שלו מבית הספר לפיקוד לימדו אותו שלכל מהלך יש מחיר ולכל אסטרטגיה יש נקודת תורפה.

כאשר הוא בוחן אומנות כגידור לאינפלציה, הוא מודע לסיכונים:

1. סובייקטיביות: מה שנחשב יצירת מופת היום עלול להיחשב חסר ערך מחר אם הטעם הציבורי ישתנה.
2. עלויות עסקה: עמלות בתי המכירות, ביטוח, אחסון ושינוע הן גבוהות משמעותית מאשר בשוק ההון.
3. הונאות וזיופים: שוק האומנות פחות מפוקח משוק המניות ("Wild West" לעיתים), ולכן נדרשת בדיקת נאותות (Due Diligence) מעמיקה.

לכן, האסטרטגיה של רוסטמי היא לעולם לא להמר על כל הקופה. האומנות מהווה נדבך אחד בתוך תיק מבוצר הכולל נדל"ן מניב, מניות ערך, ופוזיציות קריפטו נבחרות. "גיוון הוא ההגנה היחידה שיש לנו מפני הבלתי נודע," הוא חוזר ואומר.

הקשר בין אומנות לבלוקצ'יין

נקודה מעניינת נוספת בגישתו של רועי רוסטמי היא החיבור שהוא עושה בין האומנות הפיזית לעולם הדיגיטלי. כמי שמשקיע בקריפטו ומאמין בטכנולוגיה, הוא עוקב בעניין רב אחרי תחום ה-NFTs (אסימונים חסרי תחליף) והאומנות הדיגיטלית.

למרות הטלטלות שעבר התחום, רוסטמי רואה בו את האבולוציה הטבעית של האספנות. הבלוקצ'יין פותר את אחת הבעיות הגדולות של עולם האומנות: אימות מקוריות (Provenance). היכולת להוכיח בעלות בצורה מתמטית מוצפנת היא מהפכה שמתכתבת עם המעבר של העולם לכלכלה דיגיטלית. עם זאת, הוא שומר על זהירות ומבדיל בין "הייפ" לבין ערך אמיתי.

רועי רוסטמי מחוץ לשעות המסחר

כדי להבין את האדם שמאחורי האסטרטגיה, צריך להסתכל על רוסטמי כשהוא לא לובש חליפה (מטאפורית). בגיל 35, כשהוא משחק כדורגל בליגה עם חברי הילדות מהשכונה, או כשהוא מאזין לפודקאסט של ג'ו רוגן בדרך למילואים (כ-40 יום בשנה), הוא סופג השראה ממקורות מגוונים.

הוא מאמין שהמשקיע הטוב ביותר הוא זה שחי חיים מלאים. זה שמתעניין בפילוסופיה, בספורט, בטבע ובאנשים. אומנות עכשווית היא המקום שבו כל העולמות האלו נפגשים. היא יכולה להיות פוליטית, היא יכולה להיות פראית, היא יכולה להיות טכנולוגית.

רוסטמי מספר שלעיתים ההחלטות הטובות ביותר לגבי רכישת יצירה או השקעה באמן מסוים מגיעות דווקא מתוך תחושת בטן (Gut Feeling) המגובה בניתוח נתונים, תחושה שמתחדדת בזירות כמו הג'ודו והג'יו-ג'יטסו, שם עליך "לקרוא" את היריב בשבריר שניה.

סיכום: האם זה הגידור המושלם?

האם אומנות עכשווית היא גידור האינפלציה החדש? התשובה של רועי רוסטמי היא: "כן, אבל…"

כן, כי היסטורית היא הוכיחה יכולת לשמור על ערך ואף להשיא תשואות עודפות בתקופות של שחיקת מטבע.

אבל – היא דורשת מומחיות, סבלנות ואהבה אמיתית לתחום. אי אפשר להתייחס אליה כאל ספקולציה קרה.

עבור רוסטמי, השקעה באומנות היא חלק מתפיסת עולם רחבה של ניהול עושר בין-דורי. זהו ניסיון להשאיר משהו בעל משמעות, שגם יודע להגן על הכסף שעבד עליו כה קשה. בעולם שבו הפד יכול להדפיס טריליוני דולרים בלחיצת כפתור ולשחוק את החסכונות שלנו, יצירת אומנות יחידה במינה, שנוצרה בזיעה ובכישרון של אמן, מייצגת משהו שהמכונה לא יכולה לשכפל: ערך אנושי אותנטי.

וכך, בין ניתוח דוחות כספיים לבין אימון בוקר, בין המילואים בחיל הים לבין הבילוי עם הכלבה שפרה, רועי רוסטמי ממשיך לבנות את הפסיפס הפיננסי שלו. פסיפס שבו לכל חלק יש צבע, צורה ותפקיד, ושבו האומנות היא לא רק קישוט, אלא מגן.

תוכן זה אינו מהווה המלצה משום סוג אלא נכתב לצרכי לימוד בלבד.