אחת המגמות העולות בבירור בשנים האחרונות בעולם המשפט הישראלי, היא גידול במספר התביעות בגין לשון הרע. ואכן, מדובר בתחום שמתפתח מאוד, הן בשל המודעות הגבוהה יותר בקרב אזרחי ישראל לחשיבות שיש לשם טוב, והן בשל העובדה שכיום, במרחב האינטרנט הרבה יותר קל לתעד פרסומים הכוללים גם אמירות פוגעניות.
החוק שמעגן את ההוראות החלות במקרה של הוצאות דיבה ולשון הרע הינו חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה 1965. החוק מפרט איסורים רבים שהאדם העובר עליהם ייראה בעיני המדינה כמוציא דיבה ולשון הרע. הנפקות המשפטית לכך לרוב תהיה חיוב הנתבע במתן פיצויים, לעיתים אף ללא הוכחת נזק ממשי, עד לתקרת סכום של חמישים אלף שקלים.
פרסום לשון הרע כולל שני יסודות עיקריים: היסוד הראשון הוא הפרסום עצמו, שנחשב כהעברת מסר לפחות לאדם אחד פרט לנפגע; היסוד השני נוגע לכך שהפרסום כולל מידע שייחשב בגין לשון הרע.
איזה מידע הנכלל בפרסום ייחשב כלשון הרע?
סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע שכל פרסום שעלול להשפיל אדם, לבזות אדם בשל מעשיו או התנהגותו, או לפגוע בו מטעמי גזע, מוצא, דת, נטייה מינית, מוגבולות או מקום מגורים – כל אלו יכולים להיחשב כהוצאת דיבה ולשון הרע.
נדמה אם כן שההגדרות בחוק מאוד רחבות ומאפשרות להתאים מנעד רחב של התבטאויות ואמירות לתוכן. בנוסף, פרסום לשון הרע לא מחויב להיות בכתב או בעל פה, ויכול להיות הפצה של ציורים, דמויות או קריקטורות, וכן השמעת צלילים משפילים או ביצוע תנועות משפילות.
במקרים מסוימים פרסום לשון הרע ייחשב גם כעבירה פלילית ולא רק בגדר עוולה נזיקית אזרחית. בעבירה פלילית של לשון הרע, נדרשים שלושה יסודות: היסוד הראשון והיסוד השני זהים ליסודות העוולה, והם עצם הפרסום והיותו כולל מידע שיוחשב בגדר לשון הרע. היסוד השלישי דורש שהפרסום יופץ לשני אנשים לפחות בנוסף לנפגע, וכן שהפרסום נועד לפגוע. ככל שיעמוד בדרישת העבירה – לצד הפיצוי עד חמישים אלף שקלים, יווסף עונש מאסר של עד שנה.
תביעת לשון הרע נגד עורך דין
ייתכנו מקרים שבהם תוגש תביעת לשון הרע נגד עורך דין. בשיטת הליטיגציה הנהוגה בישראל, שבה הצדדים "מתחרים" זה בזה, לעיתים במהלך ההליך המשפטי נכתבים ונאמרים דברים קשים כנגד הצד השני במטרה לנצח. עולה השאלה האם אדם שנפגע בהליך משפטי יכול לפעול במישור של תביעת לשון הרע נגד עורך דין.
סעיף 13(5) לחוק קובע שקיימים פרסומים מותרים שבגינם לא תקום עילת תביעת לשון הרע נגד עורך דין. פרסומים אלה מוגנים ובגינם אין עילת תביעה, ועליהם להידחות בשלב מקדמי של ההליך המשפטי.
במשך שנים ארוכות המגמה בפסיקה הייתה לצמצם את הוראות סעיף 13 והעניקה עילות תביעה כנגד עורכי דין מייצגים. לאחר פרשת חיר נקבע שהחסינות מכוח סעיף 13(5) היא מוחלטת, ומאז תביעות לשון הרע כנגד עורכי דין לרוב נדחות על הסף.
ואולם, לעיתים יש תביעות שצולחות את השלב המקדמי ולא נדחות על הסף. אך ברוב המוחלט של המקרים, פרסום שנעשה בכתב הטענות, אמירות במסדרון בתי המשפט, ואף במשרד עורך דין מחוץ לבית המשפט יכלל בהגנת הסעיף. נדמה אפוא שהפסיקה מקשה על תביעת לשון הרע נגד עורך דין, ככל שהפרסום יותר קשור ל"תוך כדי דיון".